פרופ' ליאורה פינדלר
ועו"ס מיכל וינוקור

אל מלא רחמים

"כי אלמלא היה האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם ולא בו"
יהודה עמיחי

תחושת הרחמים קשורה לחוויה שלילית, אותה חווה מי שהיה עֵד לסבל, והיא מובילה בדרך כלל לדאגה לאחר.  על פי בן זאב (1990), האמונה בנחיתותו של האדם הסובל יכולה להוביל אנשים לריכוז בעצמם ולתגובות פסיביות כלפי סבלם של אחרים. לחילופין, תחושת הרחמים עלולה לעורר פחד מפני שותפות לסבל וליצירת מרחק רגשי מהסובל (Hirschberger, Florian & Mikulincer, 2005). רגש הרחמים מתעורר לעיתים קרובות לנוכח המפגש עם אנשים עם מוגבלות (Livneh, 1988). מטבע הדברים, גם אנשי מקצוע טיפולי, אשר נפגשים תדיר עם אנשים עם מוגבלות – ובכללם מטפלים באמצעות בעלי חיים – עשויים לחוש רגשות אלה.

המחקר הנוכחי בחן את ממדי הרחמים, והתחקה אחר הגורמים התורמים להתעוררותם בקרב 70 מטפלים באמצעות בעלי חיים, בהשוואה ל- 80 אנשי מקצוע שאינו טיפולי. לשם כך נבחנו משאבים פנימיים כמו אוריינטציית ההתקשרות, הרווחה הנפשית, רמת המודעות העצמית (רפלקציה ורומינציה), המשאב החיצוני של תמיכה חברתית, רגשות הבושה והאשמה, וייחוס משמעות לנשוא הרחמים.

תוצאות המחקר העלו חמישה ממדים על גבי שני צירים, המרחיבים את האופן שבו תוארה תחושת הרחמים עד כה.

הציר הפרו-סוציאלי כולל את החיבה והרצון לעזור, ואילו הציר האנטי-סוציאלי כולל את הפגיעות, המרחק החברתי, אי–הנחת, המבוכה וההכחשה. בעוד שחיבה ורצון לעזור משקפים קוטב של נכונות אקטיבית לסייע ולהתקרב, הרי שמרחק חברתי והכחשה מייצגים רצון אקטיבי להתרחק ולהימנע מקשר עם נשוא הרחמים. בתווך קיימים הרבדים של פגיעות, אי-נחת ומבוכה, אשר מאפיינים אדם עם דפוס פסיבי יותר, המרוכז ברגשות מציפים לנוכח סבל ומצוקה.

מממצאי המחקר עולה, שבהשוואה לאנשי מקצוע שאינו טיפולי, מטפלים באמצעות בעלי-חיים מדווחים על רמות נמוכות יותר של מרחק חברתי, אי–נחת ומבוכה, והכחשה. בנוסף, מטפלים באמצעות בעלי-חיים מדווחים על רמות גבוהות יותר של רפלקטיביות.  מבין המדדים המנבאים, נמצא שמשמעות בחיים, המיוחסת לאדם עם המוגבלות, תורמת באופן ייחודי לחמשת מדדי הרחמים המנובאים. במידה פחותה יותר תורמות החרדה בהתקשרות, הרווחה הנפשית, ההימנעות בהתקשרות, הבושה והתמיכה החברתית.